חלפו 74 שנים מסיום מלחמת העולם השנייה. בסיום אותה מלחמה היהודים שניצלו החלו לנסות ולבנות להם חיים, חיים בצל אותה שואה.
כיום, בשנת 2019, הניצולים הולכים ומתמעטים מיום ליום, וכבר קשה למצוא אנשים שהיו אפילו ילדים במהלך המלחמה ההיא. בקרוב נכיר אותם רק מסרטים ומסיפורים. אני מתרגשת לדעת שהיה לי חלק בליווי ניצולי שואה ומשפחותיהם, שביקשו לסגור מעגל ולקבל קצת שקט, התרגשות ושמחה בחייהם, כשביקשו ממני למצוא להם קרובי משפחה, חברים, שכנים או מסמכים שאבדו להם באירופה של אז, אירופה שליקקה את פצעיה וכמו ניסתה למחוק את העבר ולהביט קדימה.
באחת מההרצאות שלי ניגשה אלי לאה וביקשה שניפגש ביחידות. זמן קצר לאחר מכן נפגשנו במשרד שלי שברמת החייל. היא פסעה בקלילות על השטיח העבה, התיישבה מולי על הספה ומיד התחילה לספר "מזמן הנחתי את העבר מאחור. כשהסתיימה המלחמה הייתי ילדה בת 5, הזוועות שראיתי וחוויתי היו מטלטלים גם אדם בן 55 ואני התגלגלתי מבית יתומים אחד לשני ולבסוף הועברתי יחד עם ילדים רבים נוספים ברכבת למחנות עולים, ומשם עלינו לישראל".
 
"כשהתבגרתי הקמתי משפחה, שהיא מקור הגאווה שלי, אבל מעולם לא סיפרתי לילדים, לנכדים ולנינים על ילדותי בעיקר בגלל הזיכרון המשובש שלי מאז." לאה פתחה נרתיק מעור "זה כל מה שנשאר לי מאז" והוציאה תמונה מרופטת, שבה ניתן היה לראות מספר ילדים ואת לאה הקטנה עם מספר מבוגרים במדים שנראו כעובדי המקום.
 
"אני חייבת לדעת מה היה לפני הזיכרון הזה, איך הגעתי לשם ומה קרה למשפחתי". קולה של לאה נשבר. היא חזרה להביט בילדה שבתמונה ועיניה דמעו.
ליבי יצא אליה.
הדחף הגדול ביותר שלי להפוך ולהיות חוקרת פרטית, זו השליחות האישית הזו, של למצוא אבודים, אנשים יקרים מהעבר, למצוא פיסות חיים, זיכרונות, עדויות, מסמכים ולעזור לאנשים לסגור מעגל, למצוא סיפוק ושקט בחייהם.
התחלתי בעבודה.
נפגשתי ושוחחתי עם היסטוריונים ואנשי מקצוע מהתקופה. אני דוברת גם רוסית כך שזה מאוד עזר לחקירה בעת הנבירה בארכיונים, ולבסוף הגעתי למסקנה שיש אפשרות למצוא את בית היתומים ההוא רק לפי המדים. ואכן נבירה נוספת בתמונות, שהצלחתי למצוא מאותו בית יתומים, אוששו זאת. הגעתי לבית יתומים בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. לעיר הזו הגיעו חלק מיהודים לאחר שברחו מהגרמנים. בחקירה שהתקדמה יפה, גיליתי שהיה זה בית היתומים הראשון אליו הגיעה לאה לאחר המלחמה.
 
נפגשתי שוב עם לאה והראיתי לה את תמונות נוספות של בית היתומים לאחר שהצלחתי לאתרו, וקיוויתי שהתמונות החדשות יעוררו זיכרונות חדשים ויעזרו לי לקבל קצה חוט נוסף. "את רואה את זו שמחזיקה לי את היד?", אמרה לפתע לאה, "אני זוכרת שהיא ליוותה אותי לכל מקום, לקחה עלי אחריות והרגשתי כאילו היא אחותי הגדולה", לחשה לי בעיניים בורקות. "אני לא זוכרת את השם שלה, אבל אני זוכרת שהיא סיפרה לי שפעם היא הייתה שכנה שלי בעיר הולדתי, ואולי אפילו הכירה את אימא ואבא שלי ... או שאולי אני טועה והיא לא סיפרה לי את זה, או שכן כדי לשמח אותי..? אוי, חוסר הידיעה הזה קשה לי כל-כך. בגילי, כל מה שאני רוצה זה לדעת, לזכור, לקבל קצת שקט..".
 
החלטתי שזה המפתח לפיענוח התיק. החלטתי לנסות למצוא את הילדה הבוגרת יותר, שנראתה כבת עשר בתמונה. חזרתי לארכיון בית היתומים ובמשך ימים שלמים הייתי בעסוקה בשיחות טלפון, אבל נתקלתי במבוי סתום. לצערי לא הצלחתי לאתר את הילדה ההיא.
 
החלטתי להמשיך בכיוון אחר, והצלחתי להגיע ללריסה שעובדת בארכיון. היא חיפשה בחומר ארכיוני מאותן השנים והצליחה לאתר רשימה של הילדים שהיו עם לאה באותו האגף! זו הייתה פריצת דרך משמחת. מצאנו שהיו חמש בנות שם באותה תקופה, שהיו מבוגרות מלאה שלנו, אבל לא ידענו מי מהן היא הילדה שאנחנו מחפשות. העברתי ללריסה את התמונה שלאה שמרה כל השנים והיא חזרה לבדיקות.
 
לבסוף צלצל הטלפון ולריסה הייתה על הקו. היא סיפרה שמצאה כי בתקופת המלחמה הגיעה לאה  מלבוב עם אימא שלה לטשקנט. "אני חושבת שמצאתי את הילדה בתמונה, שאוחזת את ידה של לאה הקטנה. הגעתי לכרטיסיה עם הפרטים שלה, ושמה סוניה", היא סיפרה לי בהתרגשות.
 
הפרטים בכרטיס המקורי היו משנת 1943, ולכן נדרשה חקירה לא פשוטה לאיתורם, אבל הצלחתי לאתר את הטלפון של סוניה שהייתה אז כבר בת 84. "בוודאי שאני זוכרת את לאה'לה", ענתה לי סוניה בטלפון. "הילדה החמודה עם העיניים העצובות. כל כך התחברתי אליה, עד שכל פעם הייתי שומרת לה ממתק כדי לשמח אותה".
"תגידי", שאלתי את סוניה, "באמת הכרת את ההורים שלה?"
"כן", ענתה סוניה. "הם גרו בקצה הרחוב שלנו".
 
סיימנו את השיחה ובידיים רועדות התקשרתי ללאה.
 
#כל_מידע_סופו_להתגלות
#האמת_משחררת